פרופ' דוד פסיג מביא את ארצות הברית של אמריקה, כדוגמה היסטורית לתופעה:
חברת מהגרים הגיעו ליבשת החדשה בחיפוש אחר חירות, חופש ושיחרור מדאגות ומצוקות במדינות מוצאן ביבשת הישנה (אירופה). הבריחה ממצוקות העבר ליכדה את המהגרים מהמדינות השונות שהגיעו לאמריקה, ונוצרה ביניהם שותפות גורל, מעין ברית גורל, בלשונו של פסיג.
על בסיס ברית הגורל הזו, נאבקו המהגרים החדשים כדי להגיע להקמת מדינה אחת, ואף נלחמו להגיע לעצמאות מהשילטון הבריטי. הקמת ארצות הברית של אמריקה ב-1776 (במבנה קונפדרטיבי אמנם) היוותה את הצלחת המאמץ המשותף של קבוצות המהגרים השונות ששיתפו פעולה לשם-כך, ואף קבעו חוקה אחת לקונפדרציה הצעירה, בשנת 1787.

אבל, לאחר שחלפו כ-80 שנה, ארבע דורות לאחר מכן, התגלעו המתחים בין הקבוצות שהרכיבו את הקונפדרציה החדשה, והתפרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם ב-1861. במלחמה זו בין מדינות הצפון למדינות הדרום דווח כי נהרגו לפחות 600,000 חיילים ואזרחים משני הצדדים, ולפחות 4 מיליון פצועים (להרחבה ר' ערך ויקיפדיה אודות מלחמת האזרחים האמריקאית).

למרות כל זאת - כך מתאר פרופ' פסיג - לאחר מלחמת אזרחים זו, מצאו בני אותה החברה המדממת הזו דרך איך לקום מהשברים (הביטו בזעזוע ותפסו את ראשם בבחינת: "איך רצחנו אחד את השני ?!"), ובעזרת רעיון עתידי משותף, חזון חדש, אף התחילו לרפא את נזקיה הקשים של המלחמה ההדדית בין הצפון לבין הדרום, והחלו לרקום מחדש ביחד אריג חברתי, המחבר את כל חלקי החברה על בסיס החזון החדש, שניתן לצמצמו בשתי מילים בלבד: "חופש הפרט".

חזון חדש זה, שפרופ' פסיג מכנה אותו: "ברית ייעוד", איפשר לארצות הברית של אמריקה (הפעם במתכונת של פדרציה) לגבש לאומיות חזקה אחת, שהפכה ברבות השנים למעצמה עולמית. 
יש לציין, שהמאבקים הפנימיים עדיין קיימים בארצות הברית, אבל החזון המאחד של "חופש הפרט" קיים ומפעם בכל שדרות החברה האמריקאית, למן הימין העמוק ועד לשמאל הרדיקאלי, ומהווה למעשה מעין דבק חברתי שמחזיק מעמד כבר למעלה מ-150 שנה, ומסייע לאומה האמריקאית להתקיים ולשגשג.

כמובן, ש"חופש הפרט" הוא רעיון שמתאים לאומה האמריקאית, ושלכל מדינה עשוי להתאים חזון מאחד אחר
(למשל, החזון של הצרפתים הוא: "חירות, שוויון, אחווה").